רש"ש על סוכה ל״ז

מהדורה: דפוס וילנא ראם

רש"ש על סוכה ל״ו ע״ב » « רש"ש על סוכה ל״ח ע״א

1 סוכה פתח ↗

רָבָא אָמַר: כׇּל לְנָאוֹתוֹ — אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְאָמַר רַבָּה: לָא לִינְקוֹט אִינִישׁ הוֹשַׁעְנָא בְּסוּדָרָא, דְּבָעֵינָא לְקִיחָה תַּמָּה וְלֵיכָּא. וְרָבָא אָמַר: לְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר — שְׁמָהּ לְקִיחָה.

2 סוכה פתח ↗

מִמַּאי? דִּלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּחַבְּרֵיהּ — כְּגוּפֵיהּ דָּמֵי. אֶלָּא מֵהָכָא: נָפַל מִשְּׁפוֹפֶרֶת לַשּׁוֹקֶת — פָּסוּל.

3 תוספות פתח ↗

דבעינא לקיחה תמה וליכא. הכא לא שייך למימר דלא ליהוי חציצה כדאמר לעיל דלעיל איירי כשיאגד בלולב והכא כשכרך בידו ובדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה ובסוף מקום שנהגו פסחים נז. ושם גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה ופי' בקונטרס וחציצה פוסלת בקדשים דכתיב ולקח הכהן בעינן שתהא לקיחה בעצמו של כהן אע״ג דלקיחה על ידי ד״א שמה לקיחה לרבא ה״מ דרך כבוד כדמוכח בסוף פירקין סוכה דף מב. גבי לולב שהוציאו בכלי דפריך עלה והאמר רבא לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ומשני הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא והשתא נמי אע״ג דכריך ידיה בשיראי לכבוד עצמו היה עושה שלא יתלכלכו ידיו בדם האברים ומבזה קדשי שמים קרי ליה התם אי נמי. דלטעמיה דחציצה נענש משום בזיון קדשים כדמוכח מבת קול ומיהו לא יתכן פירוש זה מדמייתי עלה ההיא דאזוב שספקו בחוט אלא י״ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינין שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב ומיהו גם זה לא יתכן דכ״ש דהוה ליה למימר דחוצץ כדמוכח בעיא דרמי בר חמא דפרק הוציאו לו יומא דף נח. ושם דהניח מזרק בתוך מזרק דבעי למיפשטה מההיא דעל גבי רגל חבירו פסול ודחי שאני רגל דלא מבטל ליה וי״ל דמיירי שעשה מן הסודר כמין בית יד ללולב ואין שייך כאן חציצה שכל הלולב חוץ מידו ואוחזו בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר ודמי לאזוב שספקו בחוט ולא חשיב ליה רבה לקיחה תמה ורבא סבר שמה לקיחה ולולב שהוציא בכלי דסוף פירקין לא בשאוחז בדופני הכלי אלא מניח ידו תחת שוליו או שאוחז בבית יד של כלי:

4 סוכה פתח ↗

וְאָמַר רַבָּה: לוּלָב — בְּיָמִין, וְאֶתְרוֹג — בִּשְׂמֹאל. מַאי טַעְמָא? הָנֵי תְּלָתָא מִצְוֹת, וְהַאי חֲדָא מִצְוָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זְרִיקָא: מַאי טַעַם לָא מְבָרְכִינַן אֶלָּא ״עַל נְטִילַת לוּלָב״ — הוֹאִיל וְגָבוֹהַּ מִכּוּלָּן. וְלַגְבְּהֵיהּ לְאֶתְרוֹג וּלְבָרֵיךְ! אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וּבְמִינוֹ גָּבוֹהַּ מִכּוּלָּן.

5 רש"י פתח ↗

דלמא נתרי טרפי - הלולב משיר עלי ההדס והערבה ומשתיירין באגד וחוצצין בין מין למין ואינם אגודים יחד להיות לקיחה אחת:

6 תוספות על סוכה פתח ↗

בהודו להשם תחלה וסוף. הודו שבתחלת הפרק והודו בסוף הלל מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשה היא במנין פרשיות של ספר תהלים כך פירש בקונטרס ויש מפרשים תחלת הפסוק וסוף הפסוק ולאו מילתא היא אלא בהודו מנענע פעם אחד וכן באנא ה' הושיעה נא כבית הלל ולא באנא ה' הצליחה נא כבית שמאי וטעמא דבית הלל אע"פ שאין אנא ה' הושיעה נא תחלת הפרק ולא סוף הפרק מנענעים משום דכתיב דברי הימים א טז אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו והיינו ירננו שמנענעים את הלולב ומשבחין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא ועכשיו שנהגו ששליח צבור אומר יאמר נא ישראל והצבור עונין הודו וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעים על כל הודו והודו שעונין אבל שליח צבור לא ינענע וי"מ דאף שליח צבור מנענע אגב ציבורא שעונין בכל פעם ופעם הודו ומנענעין מנענע נמי שליח צבור ביאמר נא וביאמרו נא ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה אלא מדאמרינן בפירקין דף מב. קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע דמנענע בתחלת הברכה אע"פ שאינו יודע לקרות הלל ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף תפלת השחר ברכות דף ל. ושם הקדים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה משמע דמנענע בלא הלל:

1 גמרא וא"ר לא לינקוט כו' דבעינא לקיחה תמה וליכא. לכאורה משמע דדריש ולקחתם ולקחת תם כדלעיל לד ב ובפרש"י שם וא"כ מאי אייתי רבא מאיזוב דמי חטאת ומלקיחת האפר הלא התם לא כתיב אלא ולקח ולקחו ואולי משום דאיזוב דמ"ח ילפינן לקיחה לקיחה מאגודת איזוב דמצרים כדלעיל יג בתד"ה מצות ועמש"כ שם והתם כתיב ולקחתם אבל התינח איזוב אבל אפר מא"ל דהא כתבו שם התוס' דל"נ גז"ש אלא מאיזוב לאיזוב:

2 שם כיון דחבריה כגופיה דמי. ק"ל א"כ מ"ט פסלינן דבק שברי שופרות בפ"ג דר"ה וכן במזוזה פסקינן בשו"ע סי' רפ"ח ס"ד דלא מהני תפירה להיותם אחד ועמש"כ במנחות לג ובחדושי שו"ע או"ח סי' תקפ"ו ס"ח:

3 תד"ה דבעינא א"נ דל טעמיה דחציצה כו'. כצ"ל בב"ת ועי' מהר"ם:

4 גמרא וא"ר לולב בימין ואתרוג בשמאל מ"ט כו'. הב"א הקשה דתיפוק ליה משום דמברכין עליו כו' כבר קדמו המ"א בסי' תרנ"א סק"ו וע"ש:

5 רש"י ד"ה דילמא נתרי טרפי ואינם אגודים יחד כו'. לכאורה הא קי"ל דא"צ אגד ועי' מנחות כז ובתד"ה ל"ש ובר"ן השמיט לכ"ז ול"נ דהטעם דהוו חציצה בין ידו להמינים דמין אחד אינו חוצץ לחבירו משום דהוא מהמצוה משא"כ עליו הנושרים:

6 תד"ה בהודו ועכשיו כו' אומר יאמר נא כו' עונין הודו וכן ביאמרו נא בית אהרן וכן ביאמרו נא יראי ה' כו'. כצ"ל וכ"ה בהרא"ש:

2 מנחות פתח ↗

בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כַּמָּה דִּמְרַחַק מְעַלֵּי, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּתָבָהּ עַל שְׁנֵי דַּפִּין – פְּסוּלָה. מֵיתִיבִי: כְּתָבָהּ עַל שְׁנֵי דַּפִּין וְהִנִּיחָה בִּשְׁנֵי סִיפִּין – פְּסוּלָה, הָא בְּסַף אֶחָד – כְּשֵׁרָה! רְאוּיָה לִשְׁנֵי סִיפִּין קָאָמַר. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: בִּמְזוּזָה, הַלֵּךְ אַחַר הֶיכֵּר צִיר. מַאי הֶיכֵּר צִיר? אָמַר רַב אַדָּא: אֲבַקְתָּא. הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן פִּיתְחָא דְּבֵין תְּרֵי בָּתֵּי, בֵּין בֵּי גַבְרֵי לְבֵי נְשֵׁי. רֵישׁ גָּלוּתָא בְּנָא בֵּיתָא, אֲמַר לֵיהּ לְרַב נַחְמָן: ״קְבַע לִי מְזוּזְתָּא״, אָמַר רַב נַחְמָן: ״תְּלִי דַּשֵּׁי בְּרֵישָׁא״. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: עֲשָׂאָהּ כְּמִין נֶגֶר – פְּסוּלָה. אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר: כּוּלְּהוּ מְזוּזָתָא דְּבֵי רַבִּי כְּמִין נֶגֶר הֲווֹ עֲבִידָן, וְהַהִיא פִּיתְחָא דְּעָיֵיל בֵּיהּ רַבִּי לְבֵי מִדְרְשָׁא לָא הֲוָה לַהּ מְזוּזָה! לָא קַשְׁיָא: הָא דַּעֲבִידָא כְּסִיכְּתָא, הָא דַּעֲבִידָא כְּאִיסְתָּוִירָא. אִינִי? וְהָא הָהוּא פִּיתְחָא דַּהֲוָה עָיֵיל בַּהּ רַב הוּנָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, וְהַוְיָא לֵהּ מְזוּזָה! הָהוּא רְגִיל הֲוָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּמְזוּזָה הַלֵּךְ אַחַר הָרָגִיל. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב מַתְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בִּתְחִלַּת שְׁלִישׁ הָעֶלְיוֹן, וְרַב הוּנָא אָמַר: מַגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, וּמַרְחִיק מִן הַקּוֹרָה טֶפַח, וְכׇל הַפֶּתַח כּוּלּוֹ כָּשֵׁר לִמְזוּזָה. מֵיתִיבִי: מַגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, וּמַרְחִיק מִן הַקּוֹרָה טֶפַח, וְכׇל הַפֶּתַח כּוּלּוֹ כָּשֵׁר לִמְזוּזָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״וּקְשַׁרְתָּם״ ״וּכְתַבְתָּם״, מָה קְשִׁירָה בְּגוֹבַהּ – אַף כְּתִיבָה בְּגוֹבַהּ. בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא, הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה, אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר – כְּמַאן? לֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה וְלֹא כְּרַבִּי יוֹסֵי! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: לְעוֹלָם כְּרַבִּי יוֹסֵי, וּמַאי תְּחִילַּת שְׁלִישׁ הָעֶלְיוֹן דְּקָא אָמַר? לְהַרְחִיקָהּ שֶׁלֹּא לְהַרְחִיקָהּ מִן הַקּוֹרָה שֶׁל מַעְלָה יוֹתֵר מִשְּׁלִישׁ. אָמַר רָבָא: מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. מַאי טַעְמָא? רַבָּנַן אָמְרִי: כְּדֵי שֶׁיִּפְגַּע בַּמְּזוּזָה מִיָּד. רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא אוֹמֵר: כִּי הֵיכִי דְּתִינְטְרֵיהּ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וְדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם – מֶלֶךְ יוֹשֵׁב מִבִּפְנִים וְעַם מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ מִבַּחוּץ, מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, עֲבָדָיו יוֹשְׁבִין מִבִּפְנִים וְהוּא מְשַׁמְּרָן מִבַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ שׁוֹמְרֶךָ ה׳ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ״. דָּרֵשׁ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הֶעֱמִיק לָהּ טֶפַח – פְּסוּלָה. לֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: הַנִּיחָה בְּפַצִּין, אוֹ שֶׁטָּלָה עָלֶיהָ מַלְבֵּן, אִם יֵשׁ שָׁם טֶפַח – צָרִיךְ מְזוּזָה אַחֶרֶת, אִם לָאו – אֵינוֹ צָרִיךְ מְזוּזָה אַחֶרֶת. כִּי תַּנְיָא הָהִיא, בְּפֶתַח שֶׁאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת. הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ: פֶּתַח שֶׁאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, אִם יֵשׁ שָׁם טֶפַח – צָרִיךְ מְזוּזָה אַחֶרֶת, וְאִם לָאו – אֵינוֹ צָרִיךְ מְזוּזָה אַחֶרֶת! כֵּיצַד קָתָנֵי. תָּנָא: הֶעֱמִיד לָהּ מַלְבֵּן שֶׁל קָנִים, חוֹתֵךְ שְׁפוֹפֶרֶת וּמַנִּיחָהּ. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהֶעֱמִיד וּלְבַסּוֹף חָתַךְ וְהִנִּיחָהּ, אֲבָל חָתַךְ וְהִנִּיחַ וּלְבַסּוֹף הֶעֱמִיד – פְּסוּלָה, ״תַּעֲשֶׂה״ וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. וְאָמַר רָבָא: הָנֵי פִּיתְחֵי שִׁימָאֵי פְּטוּרִין מִן הַמְּזוּזָה. מַאי פִּיתְחֵי שִׁימָאֵי? פְּלִיגִי בַּהּ רַב רִיחוּמִי וְאַבָּא יוֹסֵי, חַד אָמַר: דְּלֵית לְהוּ תִּקְרָה, וְחַד אָמַר: דְּלֵית לְהוּ שְׁקוֹפֵי. אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: אַכְסַדְרָה פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהּ פַּצִּימִין. הָא יֵשׁ לָהּ פַּצִּימִין חַיָּיב? לְחִיזּוּק תִּקְרָה הוּא דַּעֲבִידִי! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ פַּצִּימִין – פְּטוּרָה, שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין אֶלָּא לְחִיזּוּק לַתִּקְרָה. אָמַר אַבָּיֵי: חֲזֵינָא לְהוּ לְאִיסְפְּלִידִי דְּבֵי מָר, דְּאִית לְהוּ פַּצִּימֵי וְלֵית לְהוּ מְזוּזָתָא. קָסָבַר: לְחִיזּוּק תִּקְרָה הוּא דַּעֲבִידִי. מֵיתִיבִי: בֵּית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת – חַיָּיבִין בִּמְזוּזָה! בְּאַכְסַדְרָה דְּבֵי רַב. אַכְסַדְרָה דְּבֵי רַב כְּאִינְדְּרוֹנָא מְעַלַּיְיתָא הוּא! בְּאַכְסַדְרָה רוֹמְיָתָא. אָמַר רַחֲבָה, אָמַר רַב יְהוּדָה: בֵּי הַרְזִיקֵי חַיָּיב בִּשְׁתֵּי מְזוּזוֹת. מַאי בֵּי הַרְזִיקֵי? אָמַר רַב פָּפָּא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בֵּית שַׁעַר הַפָּתוּחַ לְחָצֵר, וּבָתִּים פְּתוּחִין לְבֵית שַׁעַר. תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּית שַׁעַר הַפָּתוּחַ לְגִינָּה וּלְקִיטוֹנִית – רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִידּוֹן כְּקִיטוֹנִית, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נִידּוֹן כְּבֵית שַׁעַר. רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִגִּינָּה לְבַיִת – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיָּיב, מַאי טַעְמָא? בִּיאָה דְּבַיִת הִיא. כִּי פְּלִיגִי מִבַּיִת לְגִינָּה, מָר סָבַר: קִיטוֹנִית עִיקָּר, וּמָר סָבַר: גִּינָּה עִיקָּר. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִבַּיִת לְגִינָּה, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּפָטוּר. מַאי טַעְמָא? פִּיתְחָא דְּגִינָּה הוּא. כִּי פְּלִיגִי – מִגִּינָּה לְבַיִת, מָר סָבַר: בִּיאָה דְּבַיִת הוּא, וּמָר סָבַר: כּוּלַּהּ

5 רש"י על סוכה פתח ↗

דילמא מן הצד - לדפנות קאמר אבל למעלה אימא לך אפילו לנאותה נמי מסכך במקבל טומאה קרי לה:

רש"ש על סוכה ל״ו ע״ב » « רש"ש על סוכה ל״ח ע״א